ליבוד

ראשון:

אז זה כבר מחובר???

איך אפשר עוד לכווץ את זה??

איך מהגזרה השטוחה הענקית הזו יצאו נעלי בית בסוף??

כשמלבדים רטוב בפעם הראשונה זה כמו לצאת למסע אל הלא נודע

עד שהידיים לא עושות את כל התהליך

מאד קשה לתפוס את זה בראש

וזה כל כך לא פשוט

לא פשוט לשחרר שליטה,

ובדרך יש התלהבות, שמחה

ופרץ יצירתיות

ועוברים דרך קושי, תסכול,

ואפילו יאושששששש

כי זה לא מובן

ואין מושג עוד כמה שלבים

ומתי יקרה הנס

שהצמר הגולמי הזה יהפוך לצורה??

אז אין ברירה אחרת

חוץ מלהתמסר

לשחרר את התוצר

ולאפשר לעצמי לחוות את התהליך

להתעניין, להסתקרן, לחקור,

להיות בכאן ועכשיו

בחווייה

וזה כל כך לא פשוט להתמסר לתהליך

במיוחד אם הוא מפגיש אותי עם קושי

ואני שואלת-

למה לקחתי על עצמי את זה?

אבל אז פתאום מגיע הרגע,

רגע לפני שאני מגיעה לקצה

פתאום נוצר היפוך

הצמר הופך צורה

ונולדת צורה חדשה

שאני עיצבתי

ואין לתאר איזה עוצמה זו

קצת כמו לידה, אמיתית….

וכמו כל דבר חדש שאנחנו רוצים לילד מתוכנו

לרוב הוא יעבור דרך חושך-

דרך קושי, כאב, סבל

אבל בתוך החושך הזה

אפשר למצוא את הנקודת אור הקטנה הזו

להגדיל אותה

ולייצר שינוי, היפוך מטמורפוזה

ומה שטוב בליבוד (ובחיים גם)

שאפשר גם להניח לזה,

לכמה ימים, שבועות

ולחזור להרטיב את העבודה

ולהמשיך את התהליך

שני:

אחת מהדרכים לכווץ את סיבי הצמר ולהוציא קצת עצבים תוך כדי

היא להשליך את החתיכה המלובדת מספר פעמים באופן שבו שוהם מדגים להפליא

זו דרך מעולה לכיווץ העבודה,

אך החסרון שלה הוא שהיא קצת אגרסיבית ואין לנו כל כך שליטה על איזה חלק יתכווץ יותר,

לכן מומלץ להחזיק את הפיסה אסופה ולא פתוחה כדי שהפרופורציות לא יתעוותו

תנסו את זה בבית

תרפיה מעולה!

(סרטון של שהם משליך)

שלישי:

מה עוצמתי ומרגש כל כך בתהליך של הליבוד הרטוב??

אין בו חוצץ

אין חוצץ ביני לבין החומר

הידיים פוגשות את הצמר באופן ישיר

אין מתווך

אין מחט, אין מכחול, אין צבע שאני מחזיקה

הידיים שלי נעות על הצמר ובתוכו,

בהתחלה בליטוף עדין

ובהדרגה,

הקצב מתגבר

כל הגוף מצטרף, משתתף

ורוקד את התנועה,

חי את המקצב

ועם המקצב,

אני הופכת אחד

אחד עם החומר,

חיה ונושמת את האחדות

ומה זו האחדות הזו??

כמיהה

כמיהה פנימית עמוקה להתאחד

אנו נולדים מתוך האחד

ומתגשמים אל תוך גוף פיזי

שחוצץ, שמפריד בנינו לבין האחר

והנפרדות הזו מעמיקה עם השנים,

והיא מביאה איתה עוצמה,

העוצמה שבאינדבדואל

אבל הזכרון עדיין שם,

זכרון שהוא כמיהה עמוקה

לאחדות שחיה לפני העולם הזה,

כמיהה לאלוהות

ועבורי,

בתהליך הזה, של הליבוד הרטוב,

אני נוגעת לרגע באחדות הזו

(סרטון שלי מלבדת)

רביעי:

אז מה זה בכלל ליבוד רטוב??*

ליבוד רטוב היא מלאכה קדומה משחר ההיסטוריה

בה נעשה שימוש בצמר גולמי  ובתהליך של דחיסת הצמר ע"י מגע הידיים, סבון ומים מתחברים סיבי הצמר ונוצר אריג.

ללא תפרים ניתן לעצב נעלי בית, כובעים, תיקים וליצור עבודה פיסולית…

(סרטון שלי- מה זה בכלל ליבוד רטוב?)

חמישי:

איך זה שאני יכולה ללבד מבוקר עד ליל

(אם רק היה אפשר)??

כתרפיסטית באמנות נגעתי בהמון חומרים וטכניקות,

האמנות היא עולם אינסופי

מלאת אפשרויות, צבעים, גוונים

אבל בליבוד מצאתי חיבור עמוק,

חיבור לזמן קדום,

לזמן שבו הדברים נוצרו מתוך תהליך,

תהליך שלוקח זמן,

מצריך כוחות,

התמדה, סבלנות,

דברים שלא כך כך נוכחים בימינו,

אנחנו רוצים את הכל אינסטנט, עכשיו,

לספק את הנפש שלנו,

שנעה בין אוהבת, לא אוהבת,

בא לי, לא בא לי

במלאכה הקדומה יש משהו אחר,

צריך לנשום לתוכה,

לעבור דרך חזרתיות

להתמסר למקצב המדיטטיבי,

להפעיל כוחות רצון,

זה לא תמיד קל לנו,

המלאכות נולדו ממה שחי בטבע,

והן מחוברות למקצב שלו,

מקצב של בריאות, של חיים

כשאני נעה במקצב הזה,

אני בחיבור מאוזן בין פנים לחוץ,

ונוצר איזה שקט פנימי

מרכז

(תמונה של משהו מלובד)

שישי

יש את הרגע הזה,

הרגע שלפני השינוי,

רגע שמביא איתו פחד גדול,

אולי זה לא יצליח,

אולי כל הדרך הזו היתה לחינם,

הרגע הזה לפני שהחומר משנה צורתו,

לפני שהצמר הופך מחומר קל, אוורירי,

כמו ענן, כמו כר שבא לנוח עליו,

כמו שמיכה שבא להתעטף בה,

חומר שכולו רוח,

הרגע שהחומר עומד להשתנות

אל תוך חומר מוצק, יציב,

חומר שעוצב בשתי ידי,

ושליוותי אותו בתהליך ההתגשמות הזה מרוח אל תוך חומר,

ברגע הזה עולה פחד גדול שמהול ביאוש,

ואז זה קורה,

ותמיד השינוי כל כך מפתיע,

ומגלה פנים חדשות בתוכי

ומאפשר נשימה עמוקה

והודיה גדולה על המסע שהנפש שלי עברה דרכו

שביעי

"אני מרגישה כמו לידה"

היא אמרה לי כשהתיק היה מוכן אחרי כמה שעות טובות של עשייה.

והמלאכה הזו היא אכן פלא,

מסע,

מסע של בריאה- מחומר חי וגולמי אל משהו גשמי שנוצר במו ידינו.

ועוברים במסע הזה דרך,

כמו שרק נינוחות של מלאכה קדומה יכולים לקחת אותך

דרך רכות, ריחות, מים, מקצב ועבודה פיזית מאומצת, שממש הופכים בה אחד עם החומר

ובסוף הפלא קורה,

בראנו משהו בשתי ידינו,

משהו שלא היה כאן קודם